גרשון בינט

גרשון בינט היה יזם יליד הונגריה, מייסד מפעל "אמבית" לתוצרי בקליט, ומתושבי פרדס חנה בין השנים 1941–1958.

ביוגרפיה

בינט, יליד הונגריה, השתתף עוד בצעירותו בקונגרס הציוני של 1939 וסייע בהברחת יהודים לארץ ישראל. בהונגריה התפרנס מציור על כפתורים. בדרכו לחיפה, באונייה, פגש את אלכסנדר מנטל, שהסכים להשקיע כסף ברעיונו של בינט להקים מפעל לכפתורי בקליט בארץ. יחד הקימו בחיפה, ב-1940, את מפעל "אמבית" (שם המורכב משמות השניים ומ"בקליט"). מאוחר יותר רכש בינט מחלקו של מנטל.

בשל ההפצצות על חיפה בתקופת מלחמת העולם השנייה, חיפש בינט מקום בטוח יותר להעביר אליו את המפעל. ב-1941 הגיע לפרדס חנה, שהציעה אז תנאים נוחים לתעשייה, ועבר לגור בה עם משפחתו. לאחר המלחמה הצטרפו אליו לפרדס חנה גם הוריו, אחיו ואחותו.

ב-1958, לאחר שסבל ממחלת אסטמה ומשברים כלכליים במפעל, עזב בינט את פרדס חנה ועבר לירושלים, שם מימש את אהבתו לציור והקים ב-1962 את גלריית בינט. ב-1969 פתחו ילדיו, דוד ורודי בינט, סניף נוסף של הגלריה בתל אביב — הפועלת עד היום ומייצגת אמנים ישראלים מרכזיים כגון ברגנר, ארדון, קלאפיש, ראוכוורגר ועוזרי.

מפעל אמבית

מפעל "אמבית" פעל ברחוב האורנים (היום רחוב המעלה) בפרדס חנה, במבנה בטון תעשייתי שבנה השכן, מהנדס הבניין יהושע ינר. ב-1942 העסיק המפעל 17 פועלים ויִבֵּא כ-23 טון בקליט בשנה, שמהם יוצרו בעיקר כלי בית (75%) וכפתורים (25%); בשיא פעילותו, ב-1950, העסיק כ-35 פועלים. בין תוצרתו: כלי בית, צלחות לצבא (כחולות לבשר ולבנות לחלב), צרכי חשמל, וכפתורים עבור חברות כמו "אתא".

לאחר עזיבת בינט ב-1958 הפך המפעל לקואופרטיב עובדים, עד לפשיטת רגל סופית סביב 1962.

בית בינט

בית המגורים של המשפחה, בית בינט, נבנה בשנים 1945–1946 ברחוב החרובים על ידי האדריכל דוד נודל — בית דו-קומתי מרווח, בסגנון בנייה מקומית עם השפעות בינלאומיות. בקומה העליונה התגוררה משפחת בינט, ובתחתונה משפחת אחותו.

קישורים חיצוניים

"גרשון בינט ומפעל 'אמבית'" — מקום שמור

ראו גם

דוד נודל — אדריכל הבית
החרובים (רחוב)
מקום שמור — פרויקט התיעוד שבו תועדה ההיסטוריה של המפעל והבית