יער השרון

יער השרון הוא יער הפארק של אלוני התבור שכיסה בעבר חלקים גדולים ממישור השרון, בין הירקון לנחל התנינים. פרדס חנה-כרכור יושבת בצפון תחום היער, ובשטחה שרדו מאות אלוני תבור. אלה העצים שבערכים עצים, צומח, שמורת אלון והאלון הבודד.[1][2]
יער פארק
לפי גילי חסקין, השם "שרון" נגזר כנראה מהמילה האכדית "שראנום", יער עבות, והיוונים קראו לאזור "דרימוס", חורשה. אבל זה לא היה יער סגור: אלוני התבור, בעלי הגזע העבה והנוף הרחב, עמדו במרחקים גדולים זה מזה, ובין העצים השתרעו שטחים עשבוניים. החוקרת דקלה לבני, כפי שמביא חסקין, מצאה במילוני המקרא גם הצעות אחרות לשם: מהשורש יש"ר, אזור מישורי, או מן ה"משרה", על שם האדמה הרוויה במי גשמים.[1][2]

אלון התבור נשיר בחורף, להבדיל מהאלון המצוי הירוק כל השנה, והוא מסתפק בקרקעות דלות ובכ-500 מ"מ גשם בשנה.[2]
תולדות היער
מימי קדם ועד ימי הביניים
הרכב היער השתנה במשך אלפי שנים. לפי מחקרים דנדרו-היסטוריים של נילי ליפשיץ (1991), שחסקין מביא, כבר בתקופת הברונזה היה השרון מכוסה ביער מעורב של אלון מצוי ואלון תבור, ובתקופה הממלוכית עלה משקלו של אלון התבור ביער. (בערך צומח מתוארת תמונה מעט שונה, לפי ממצאי תל זרור: יער של אלון מצוי ואלה ארץ-ישראלית, שאלון התבור השתלט עליו רק אחרי התקופה הערבית הקדומה.)[1]
ב-1962 העלתה מחרשה בכפר מונש כלי נחושת מראשית האלף השלישי לפני הספירה, שלפי הסימנים עליהם השתייכו לצבא מצרי. לפי יהודה זיו, אולי בא הצבא לכרות עצים לבנייה במצרים. הנוסע היווני סטראבו כתב במאה הראשונה לספירה שאחרי מגדל סטראטון (קיסריה) בא "יער גדול", ואחריו יפו. בתקופה הרומית והביזנטית נכרת היער להסקת כבשני זכוכית וחרס, ובתקופה הערבית הקדומה, כשהיישובים ננטשו, הוא התחדש.[1][2]
בין המאה ה-11 למאה ה-18 נקרא היער "יער ארסוף" (בערבית ע'אבת ארסוף). ב-1191 נערך בו קרב ארסוף בין ריצ'רד לב הארי לצלאח א-דין, והאמירים הממלוכים צדו בו, לפי המסופר אפילו אריות. ב-1710 עבר בו הנוסע מוסטפא אל-בכרי א-צדיקי, ובתיאורים הצרפתיים מימי מסע נפוליאון (1799) הוא נקרא "היער הגדול בכל סוריה".[1][2]
המאה ה-19
בראשית המאה ה-19 החלה כריתה נרחבת: היערות שמדרום לירקון ובדרום השרון נכרתו בתקופת איברהים פאשה להסקה ולבניית ספינות, אבל בצפון השרון נשארו חורשות עם עצים גדולים. מאמצע המאה התיישבו בשרון פלאחים מכפרי השומרון, ויישוב השרון, הערבי ואחר כך העברי, פגע ביער: העצים נכרתו לפינוי שטחים לחקלאות, לבנייה, להסקה, לכלי עבודה ולכבשני פחם וסיד. מענפי האלון התקינו הכפריים ברך למחרשה, עול לשור ומקל לזקנים.[1][2]
במפת הסקר של הקרן הבריטית לחקירת ארץ ישראל (PEF), שיצאה ב-1878, מסומנים בשרון שטחי יער של כ-250 קמ"ר. הגוש הגדול השתרע בין נתניה לרעננה של היום, ומרכזו ליד קדימה, וגוש נוסף סומן בצפון השרון, באזור כרכור של היום. הביצות של נחל אלכסנדר, נחל חדרה ונחל התנינים קטעו את רצף היער, כי האלון אינו סובל לחות יתרה.[1][2]
זאב וילנאי שמע בשנות הארבעים מפי השייח' הבדואי אבו לטיף אגדה על סב עיוור שהלך בדרך והתכופף כל הזמן, כי בנעוריו עמד שם יער עבות וענפיו היו מכים בו.[2]
כריתת היער: שתי גרסאות
לפי הגרסה המקובלת, שמופיעה גם בערכים עצים וצומח ובערכי העשורים, עיקר היער נכרת בידי השלטון העות'מאני: לאדני מסילות הברזל בסוף המאה ה-19, ובמיוחד ב-1915, בימי מלחמת העולם הראשונה, להסקת הרכבות לסיני.
חסקין מביא גרסה אחרת, של חוקרי הייעור. לדבריו, כבר ד"ר קרשון, מומחה הייעור של קק"ל עד שנות השישים, כתב שהיער לא היה קיים עוד ערב מלחמת העולם הראשונה, ושאולי נכרתו אז רק עצים בודדים שנשארו. גדעון ביגר ונילי ליפשיץ, בספרם "נלבישך שלמת ירק" (2000), קובעים שבסוף המאה ה-19 היער כבר לא היה קיים, שהסיפור על אדני הרכבת הוא מיתוס, ושהעצים שנכרתו בשרון במלחמת העולם הראשונה היו בעיקר אקליפטוסים.[1][2] חסקין עצמו כותב באותה רשימה גם שעד ראשית המאה ה-20 נכרתו כמעט כל העצים לייצור פחם ולדלק לרכבות.[1]
ההתיישבות היהודית
לפי חסקין, ההתיישבות היהודית לא עזרה ליער להתאושש, ולהפך: נטיעת הפרדסים הנרחבת דחקה את האלונים. מקבצים של אלונים שרדו בשמורת אלוני יצחק, בשמורת אלוני קדימה, בחדרה, ובשמורת אלון שבדרום פרדס חנה.[1][2]
היער בפרדס חנה-כרכור

בשמורת אלון, ליד צומת אלון, שרדו עשרות אלונים עתיקים בזכות בית הקברות של הכפר הצ'רקסי ח'רבת צ'רקס, שבו טמונים רבים מבני הכפר.[1] התיישבות הבודדים תל אלון נקראה ב-1927 על שם האלונים העתיקים שעמדו שם.[3]
עמרי בונה, מנהל מרחב הצפון בקק"ל, אמר שרוב האלונים שרואים היום צעירים, ושצמחו מעצמם בשולי השדות והדרכים ובפרדסים נטושים. את העצים הוותיקים באזור פרדס חנה הוא מכנה "דוברי טורקית", כלומר כאלה ששרדו יותר ממאה שנה. עזרא ברנע, שמתעד את אלוני התבור, אמר לעיתונאי משה גלעד ("עצי ענק, נמרים ושודדים", "הארץ", 24 ביולי 2018) שאין בארץ ריכוז כזה של אלונים ענקיים, וכינה את פרדס חנה "עיר בלב יער אלונים". לפי הערכתו יש ביער כרכור כאלף אלוני תבור. באפליקציה שבנה סימן 220 עצים בפרדס חנה, כשליש מהשטח, ו-145 מהם ענקים שקוטר גזעם יותר ממטר.[1]
ראו גם
הערות שוליים
- ↑ 1.00 1.01 1.02 1.03 1.04 1.05 1.06 1.07 1.08 1.09 1.10 1.11 גילי חסקין, "ע'אבת צ'רקס: יער אלונים וסיפורי צ'רקסים בפאתי פרדס חנה", אתר גילי חסקין, 2020. החומר מובא באישור המחבר.
- ↑ 2.0 2.1 2.2 2.3 2.4 2.5 2.6 2.7 2.8 2.9 גילי חסקין, "מבוא לטיול בשרון", אתר גילי חסקין, 2020. החומר מובא באישור המחבר.
- ↑ גילי חסקין, "סיור בפרדס חנה וסביבתה", אתר גילי חסקין, 2020. החומר מובא באישור המחבר.
קישורים חיצוניים
- מבוא לטיול בשרון, מאת גילי חסקין, באתרו
- ע'אבת צ'רקס: יער אלונים וסיפורי צ'רקסים בפאתי פרדס חנה, מאת גילי חסקין, באתרו