סוציוקרטיה
סוציוקרטיה (מיוונית–לטינית: שלטון ה"חברים" או ה"עמיתים") היא שיטת ממשל וקבלת החלטות המבוססת על הסכמה (consent) במקום על הצבעת רוב. היא נועדה לאפשר לקבוצה של אנשים שווי-מעמד, החולקים מטרה משותפת, לנהל את ענייניהם באופן שקוף ויעיל תוך שמירה על קולו של כל חבר וחבר. הסוציוקרטיה נחשבת לכלי מרכזי בניהולן של קהילות, עמותות, בתי ספר, קואופרטיבים ומיזמי דיור משותף — סוגי התארגנות שבהם אין היררכיה ניהולית מובהקת והחברים שותפים בקבלת ההחלטות.

רקע והיסטוריה
את המונח "סוציוקרטיה" טבע ב-1851 הפילוסוף הצרפתי אוגוסט קונט, כמקבילה חברתית ל"סוציולוגיה" — חזון של ממשל המבוסס על ידע ומשרת את כלל בני האדם ולא רק את בעלי הכוח. בסוף המאה ה-19 פיתח את הרעיון הסוציולוג האמריקאי לסטר פרנק וורד, שקרא להעדיף שיתוף מיודע על פני הכרעת רוב.
היישום המעשי הראשון קם ב-1926, כאשר המחנך ההולנדי קיס בוקה (Kees Boeke) ואשתו ביאטריס קדבורי הקימו בהולנד קהילת-לימוד ("סדנת הילדים") שהתנהלה בהשראת שיטת קבלת ההחלטות הקווייקרית, שלפיה פעולה מתקבלת רק בהסכמה משותפת. תלמידו של בוקה, המהנדס ואיש העסקים ההולנדי חירארד אנדנבורג (Gerard Endenburg), ניסח בשנות ה-70 של המאה ה-20 את "שיטת המעגלים הסוציוקרטית" (Sociocratic Circle Method) והחיל אותה תחילה במפעל האלקטרוניקה המשפחתי שלו. בהמשך הקים עם אנוויק ריימר את "המרכז הסוציוקרטי" ברוטרדם, שממנו התפשטה השיטה לעולם.
עקרונות היסוד
השיטה הקלאסית של אנדנבורג נשענת על ארבעה עקרונות:
- קבלת החלטות בהסכמה — החלטת מדיניות מתקבלת כאשר אין התנגדות מנומקת של אף חבר. הסכמה אינה זהה להתלהבות או להסכמה מלאה: די בכך שהחבר יכול "לחיות עם" ההחלטה. אמת-המידה הרווחת היא "טוב מספיק לעכשיו, בטוח מספיק לנסות" — מחפשים פתרון שעובד דיו כרגע וניתן לשיפור בהמשך, במקום להמתין לפתרון המושלם.
- מבנה במעגלים — הארגון בנוי ממעגלים חצי-עצמאיים, שכל אחד מהם אחראי לתחום פעולה מוגדר, מקבל בעצמו את החלטות המדיניות בתחומו ומנהל את עצמו.
- קישור כפול (double-linking) — כל מעגל מחובר למעגל שמעליו בשני אנשים: מנהיג הממונה מן המעגל העליון (מלמעלה למטה) ונציג הנבחר בידי המעגל עצמו (מלמטה למעלה). שניהם חברים מלאים בשני המעגלים, וכך נמנעת שליטה של אדם יחיד בזרימת המידע ונוצרת לולאת משוב.
- בחירות בהסכמה — מינוי אנשים לתפקידים נעשה באותו הליך: דיון פתוח והצעת מועמדים, עד שמתקבלת הסכמה על המתאים ביותר, ולא בהצבעה חשאית.
מנגנון עבודה מרכזי הוא הסבב (round): בכל נושא מדברים החברים בזה אחר זה, אחד בכל פעם, כך שקולו של כל אחד נשמע לפני שמתקבלת החלטה.
הסכמה, קונצנזוס והצבעת רוב
הסוציוקרטיה מבחינה בין הסכמה לקונצנזוס: קונצנזוס דורש שכולם יסכימו לאותה עמדה, ואילו הסכמה דורשת רק שלא תיוותר התנגדות מנומקת. כפי שניסחה זאת ריימר: "בקונצנזוס עליי לשכנע אותך שאני צודק; בהסכמה, אתה נשאל אם אתה יכול לחיות עם ההחלטה". בכך מבקשת השיטה לפתור את החולשות הידועות של קבלת החלטות בקונצנזוס בקבוצות גדולות — איטיות ו"רודנות המיעוט" המסרב — בלי לוותר על שיתוף רחב. מנגד, מן הצבעת הרוב היא נמנעת מתוך רצון לשמר את קולו של המיעוט ולמנוע קיטוב.
סוציוקרטיה 3.0
בשנת 2014 פרסמו ברנרד בוקלברינק וג'יימס פריסט את סוציוקרטיה 3.0 (S3), פיתוח מודולרי של השיטה. במקום מבנה קבוע, S3 מציעה אוסף פתוח של "תבניות" (patterns) שאפשר לאמץ בהדרגה ובנפרד, והיא שואבת גם מעולם הניהול הזמיש (Agile) והרזה (Lean). גישה זו הנגישה את הסוציוקרטיה לארגונים וקהילות רבים המבקשים לאמץ רק חלק מכליה.
מן הסוציוקרטיה צמחו גם שיטות נגזרות, ובהן הולקרטיה (Holacracy) ומודל הצוותים המנהלים-את-עצמם של ארגון הסיעוד ההולנדי בורטזורג (Buurtzorg).
יישום בקהילות ובדיור משותף
הסוציוקרטיה הפכה לאחת משיטות הממשל הפופולריות ביותר בקרב קהילות מתוכננות ומיזמי דיור משותף (cohousing). קהילות רבות, שנהגו לקבל החלטות בקונצנזוס מלא ונתקלו בקשיים ככל שגדלו, עברו לסוציוקרטיה — כולה או חלקים ממנה — כדי לשמר שוויון-קול לצד יכולת להתקדם ולפעול. בארצות הברית מציעה "הקרן לקהילות מתוכננות" (FIC) קורסים בנושא, וארגון Sociocracy For All מלווה קהילות ברחבי העולם, ובכללן דוברי עברית.
בישראל התפתחה בעשורים האחרונים תנועה של דיור שיתופי וקהילות עירוניות (בהן פועלים גופים כ"מעגל הקבוצות" והאגודה לדיור משותף), וכן ייעוץ לניהול קהילות מטעם ארגונים כ"שתיל", שבמסגרתם נעשה שימוש גובר בעקרונות סוציוקרטיים והולקרטיים לבניית מבני ניהול מבוססי אמון ושיתוף.
רלוונטיות לפרדס חנה-כרכור
פרדס חנה-כרכור ידועה במרקם קהילתי ענף ובאופי "מושבה חופשית": יוזמות שכונתיות, עמותות וקבוצות תושבים, מיזמי קיימוּת וסביבה, קהילות יוצרים ומסגרות חינוך אלטרנטיביות. בהתארגנויות מסוג זה, שבהן החברים שותפים שווים ואין בהן היררכיה ניהולית מובהקת, מציעה הסוציוקרטיה מסגרת מעשית לקבלת החלטות: היא מאפשרת לקבוצה גדולה לפעול במהירות ובשקיפות, לחלק אחריות בין מעגלי-משנה (ועדות או צוותי-משימה) ולשמור על קולו של כל חבר — ובכך היא כלי רלוונטי במיוחד לחיי הקהילה במושבה. ראו גם: מושבה חופשית.
קישורים חיצוניים
- סוציוקרטיה בוויקיפדיה העברית
- Sociocracy For All — משאבים בעברית
- התבניות של סוציוקרטיה 3.0 — מדריך מעשי בעברית