מושבה חופשית
מושבה חופשית הוא מקומון-בלוג אינטרנטי של פרדס חנה-כרכור, שעלה לאוויר בתחילת 2006 ונחשב למקומון-בלוג הראשון בארץ. האתר משלב מידע מעשי על אירועים, סדנאות, הופעות ובילויים באזור יחד עם טורים אישיים, הגיגים וקולות של אנשים מהמקום. לצד "הלוחות" המשרתים את תושבי האזור, פרסם האתר לאורך השנים טורי עומק על ההיסטוריה, הדמויות והרוח של פרדס חנה-כרכור.
היסטוריה
האתר עלה לאוויר בתחילת 2006 כיוזמה עצמאית של רונית בר אילן, קופירייטרית ועורכת תוכן ותושבת המקום.
בנובמבר 2011 הצטרף אל רונית כשותף רואי עמנואל, יזם ומגשים רעיונות. רונית נפרדה מהאתר באפריל 2015, ומאז רואי היה הבעלים והעורך הראשי עד נובמבר 2020, אז עזב והאתר עבר לידיים הנוכחיות.
הצהרת הכוונות והקו הרוחני
הצהרת הכוונות הראשונית הייתה פרקטית: אתר שבו אפשר להתעדכן בהופעות, סדנאות, בילויים, מסיבות, שיטוטים וכל שאר ההתרחשויות מרחיבות הלב והתודעה שיש באזור — שילוב של מידע מעשי עם טורים אישיים, הגיגים ורעיונות, ובעיקר קולות של אנשים מהמקום.
בתוך זרם התודעה הדיגיטלי המתגבר, מושבה חופשית מבקש להיות מרחב שמכבד מרווח נשימה. לכן אין לאתר (בינתיים) טוויטר, פינטרסט ועוד. לא פעם התגובות למתפרסם באתר מגיעות דווקא מהמרחב הפיזי: בתור למכולת, בשער של בית הספר, במפגשי החלפות.
כשמושבה חופשית קם לא היה פייסבוק. עם הזמן השיחה המקומית עברה לפייסבוק, אך מהאתר עלתה הטענה שהמידע בפייסבוק עשיר אך לא נגיש — הפיד נשטף במהירות, וקשה למצוא ולהתמצא. בתגובה הוסיף האתר אפשרויות קידום בגוגל ובפייסבוק ופרסום מותאם אישית (כולל ייעוץ), תוך שמירה על תוכן מרענן, מקורי ואיכותי. כ-20% מתושבי פרדס חנה אינם משתמשים בפייסבוק מבחירה, וממשיכים להשתמש במושבה חופשית כמקור מידע.
טורים ותכנים מהאתר
מסע בין הפנים של המושבה — טור מאת לילה חפר
טור מסע מאת לילה חפר, עובדת סוציאלית שהגיעה לפרדס חנה-כרכור בשנת 2005, ובהמשך עבדה במועצה המקומית באגף הרווחה כעובדת קהילתית. הטור מבקש לחקור את "הרוח הפרכוראית" — הרוח המיוחדת של המקום — דרך ההיסטוריה והדמויות שלו. בעבודתה גילתה חפר שהנרטיב ה"פרדס-חנאי" המוכר לה הוא נחלתם של כשלושת אלפים איש בלבד, מתוך מועצה מקומית של כ-42 אלף תושבים.
מקור השם "כרכור" — ראיון עם פרופ' עמירם גונן
כרכור נרשמה לראשונה במסמכי הכשרת היישוב כ"קרקור", והיא אחד היישובים העבריים היחידים ששמרו על השם הערבי המקורי. את חקר מקור השם ריכז פרופ' עמירם גונן, פרופסור לגאוגרפיה וחבר ועדת השמות הממשלתית, שנולד וגדל במושבה כרכור.
גונן תיאר תחקיר בלשני שנמשך שנים. בתחילה שיער שיש קשר מצרי לשם — לאחר שזיהה את השם "כרכור" על מפה מפורטת של מצרים שקנה בקהיר — ושהמתיישבים שהביאו אותו הגיעו בתקופת הכיבוש המצרי של ארץ ישראל (איברהים פאשה ומוחמד עלי). השערה ביניים על מקור ארמני (שיבוש של השם "גרגור") נדחתה.
ההשערה שאליה הגיע בסופו של דבר: המילה "כרכור" פירושה "ואדי" בשפה הנובית. חבריו גדעון ורות השמשוני סיפרו לו שטיילו בדרום מצרים בוואדי בשם "כרכור", והוא גילה שכל הוואדיות באזור נקראות "כרכור" במקום המילה הערבית "וואד". הנובים, שמוצאם מחבל הארץ ההיסטורי נוּביה (אזור מדברי בצפון מצרים וסודן), נשלחו ליישב את ארץ ישראל בתקופת הכיבוש המצרי, והביאו עמם את המילה. כשהתיישבו מול ואדי-ערה, נתנו ליישוב שם שמשמעו "ואדי=כרכור" — ונותרנו רק עם ההקדמה.
הקמת פרדס חנה (1929)
פרדס חנה הייתה המושבה הראשונה שהקמתה תוכננה מראש. על רקע ההצלחה הפלאית של "תפוזי יפו", החליט הוועד המנהל של פיק"א לאתר אדמה שעליה תוקם מושבה של פרדסנים. את השם "חנה" תרם הנדיב הידוע (הברון רוטשילד) ובכך הנציח את בת-דודתו חנה רוטשילד.
במרץ 1929 הגיעו חמש-עשרה משפחות מלאות אידיאולוגיה ותקווה, והשתכנו בבתים צנועים ברחוב הראשונים. כבר אז זוהה במושבה פוטנציאל נדל"ני, ובנוסף לבתים הצנועים הוכשרו שטחים לבעלי הון: ברחוב הנדיב "קבוצת 800" וברחוב הדקלים "קבוצת 500", על שם מספר הלירות הארץ-ישראליות שעברו לוועד.
ראו בהרחבה: היסטוריה של פרדס חנה-כרכור.
משפחת ברקאי — ותיקות המושבה
לפרספקטיבה חיה ראיינה חפר את משפחת ברקאי: חנה ויוסק'ה ברקאי ובנות הדור השלישי יעל רוט ברקאי ומלי ברקאי שפירא.
הוריה של חנה, אליעזר ועליזה בורכרד, עלו בעלייה השלישית והיו מה"יקים" הבודדים שעלו אז לארץ (טרום שואה). חנה נולדה בפרדס חנה והייתה בעשירייה הפותחת של ילדי המושבה.
על המושבה של ילדותה סיפרה חנה: אין כבישים, אין כלי רכב, הולכים יחפים לבית הספר. הצרכנייה הייתה במקום בו נמצאת היום "אמריקן פיצה", הגן היה בבית הראשונים, ובית ספר אלונים היה בית הספר היחיד — שם למדו כל הילדים, דתיים וחילוניים. כמעט שלא היה קשר עם כרכור (אף שהדואר ורופא השיניים היו שם), והם נחשבו לשני יישובים שונים לגמרי, "לא יותר קשורים מבנימינה וזיכרון יעקב". למשפחה היה משק חקלאי — עיזים, ירקות ועצי פרי לצד הפרדסים. אביה יזם את הבאת העיזים לפרדס חנה, וחנה הייתה אחראית על רעייתן (ובית המשפחה, מול מאפיית אגמי, היה הבית המקורי האחרון בפרדס חנה).
בסוף כיתה ח' נשלחה ללמוד בנהלל. בהמשך נישאה ליוסק'ה ממקימי קיבוץ חצרים וחיו שם עשור, ואז חזרו לתמוך בהוריה והתיישבו בשכונת רסקו (שיועדה לבני המושבה). חנה מצאה פרדס חנה שונה — כבר עשרת אלפים איש ומחנות עולים מצפון אפריקה.
הבנות יעל ומלי גדלו על המורשת של רחוב 500 ו-800 ועל הנרטיב הייקי החזק; בעיניהן פרדס חנה הייתה המושבה השווה מבין מושבות הברון, ועיר המחוז של בנימינה, גבעת עדה ומ.א. מנשה. על השאלה מה שרד את הזמן ענו שלא הרבה, אך הצופים עוד מחזיקים את רוח פרדס חנה.
המקף — סיפור איחוד המושבות
המקף שבשם "פרדס חנה-כרכור" מנציח את העובדה שפעם היו שתי מושבות נפרדות. חפר גילתה שהזכרת האיחוד מעוררת אמוציות עזות עד היום, גם בקרב צעירים. תחקירה התבסס על ארכיון "בית ראשונים".
אילנה רייפר, מתנדבת בארכיון, אמרה: "האיחוד מחק את כרכור בדיוק כמו שחששנו שיקרה. כרכור הפכה לשכונה של פרדס-חנה ממושבה עם אופי כל כך ייחודי". המתנגדים לאיחוד היו רובם מכרכור, ובעיתונות אף פורסמה מודעת אבל בשם ותיקי כרכור, האבלים על מותה של "קולנויה כרכורה שנטרפה על-ידי אחותה הצעירה פרדס חנה". יחד עם זאת, התיעוד מלמד שלמרות עצמאותן היה בין המושבות שיתוף פעולה פורה מראשית הדרך (חלוקת קצב, רופאה, ושאלת מוסד דת משותף).
הקריאה לאיחוד הגיעה משר הפנים, שביקש לצמצם את מספר הרשויות. סברותיה של חפר לבסיס ההתנגדות:
- מפא"י מול מפ"מ — הוועד המנהל של כרכור היה מחובר למפ"ם, מתנגדת גדולה לשלטון מפא"י. לאחד שתי הנהגות כאלה נראה בלתי סביר.
- מים — אחד המיתוסים המכוננים של כרכור היה היעדר מים: כ-12 שנה לא היו בה מים סדירים, עד שנמצאו מים בבאר עומק. המים של כרכור חולקו לחקלאיה במחיר זול מזה שקיבלו חקלאי פרדס חנה מהמדינה, וועד כרכור חשש שהאיחוד יכפיף את חקלאיו ויכריח אותם לשלם יותר.
- זהות — הסערה סביב השם איימה לפרק את האיחוד. ועד כרכור דרש שם שלא יזכיר את פרדס חנה (למשל "אלוני חן" שנדחה), פתרון יצירתי לא נמצא, ונותרנו עם המקף. למלחמה על השם היה רקד עמוק: כרכור הייתה מושבה עם היסטוריה שנאבקה קשות על קיומה, בניגוד לפרדס חנה שתוכננה ע"י פקידי פיק"א ונתמכה ע"י הברון.
האיחוד הסופי בוצע בשנת 1969, והביא עמו הקלות בתחום הכלכלי. רבים טוענים שהיה מהלך נבון מבחינה מוניציפלית.
היד לשילוב
בניגוד למה שמקובל לחשוב, אין קשר בין הפסל "יד לשילוב" לבין איחוד המושבות. הפסל נוצר בידי יהודה בלזר בגרנות, לא מצא חן בעיני המנהל, וכך חיפש לו בית אחר והגיע למושבה — תזכורת מוצקה למקף.
ראו: גן יד לשילוב.
הנס פלדה — מהגירת "צפון שנקין"
הנס פלדה, מעצב ("המעצב", ובתיאטרון הידית כונה "הקוסם"), היה מראשוני גל ההגירה הגדולה לפרדס חנה. הנס עזב את אמסטרדם ב-1979 בהצהרה שהוא יוצא למסע למדגסקר, אך בדרך עצר בתל אביב, התאהב בעיר ובאילנה בת-זוגו ונשאר. בשנות ה-80 עיצב בלב תל-אביב, יצר עם אילנה את חנות "פלסטיק פלוס" ואת קבוצת "קקטוס" שהיו חלק מגל ההתעוררות של רחוב שנקין.
כשהמחירים בשנקין עלו והרחוב השתנה, חיפשו הנס ואילנה את "המקום הבא", וב-1995 עברו לפרדס חנה. כשנתיים אחר כך החל גל הגירה מתל-אביב, ופרדס חנה כונתה "צפון שנקין". הנס ואילנה הקימו את "הבית הפתוח" (שלימים יהפוך לאומנים במושבה); זיו וענהלי פתחו עיתון מקומי, "קורא במושבה"; ונולד השיקשוק, שהביא רבים להגר לפרדס חנה-כרכור.
על הגדילה בעשור האחרון אמר הנס: היא ניכרת בכבישים ובפקקים ובבנייה ההיסטרית הנעשית בלי התחשבות באופי המקום — מורידים עצים, אין כבוד לשורשים של המושבה החקלאית. בקשתו מראש המועצה: "שיבינו שהיישוב הוא לא המבנים אלא האנשים. פה יש הון אנושי מדהים".
רואי עמנואל — הבעלים של מושבה חופשית
רואי עמנואל הוא "תלבל"ש" — תל-אביבי לשעבר, קיצור שהוא עצמו טבע. לדבריו, נקודת המסה הקריטית של ההגירה לפרדס חנה הייתה הקמת תחנת הרכבת, שאפשרה "לשיר בלילה בחפלה ולהגיע בבוקר למשרד בתל-אביב". הוא חי בתל-אביב עשור, רצה טבע, והגיע למושבה לאחר התנדבות בזכרון-יעקב סביב פרויקט שלאחר מלחמת לבנון השנייה.
נקודת מפנה בהשתרשותו הייתה עבודתו ב"ראגה" (שם הפך לשותף) — מקום שבו התחילו מוסיקאים רבים את דרכם. שם פגש ערב אחד את רונית בר-אילן; יחד הקימו את "מקום בזמן", והוא נכנס כשותף במושבה חופשית. רבים מהתלבל"שים של אותן שנים חיפשו יזמות ורצון לשנות אורח חיים — "פרדס-חנה הרגישה קצת כמו סן-פרנציסקו מקומית. מאגר בלתי נדלה של יצירתיות".
על החזקת האתר בימי הפייסבוק אמר: "מושבה חופשית היא ישות עם חיים משל עצמה... צריך לחשוב איך לשמר את המהות שלה אבל לתת לה קול חדש". הוא ראה במושבה מקום שעדיין מקיים מעגלים קהילתיים, וקיווה שתשמר את החיים שמחוץ לצרכנות ואת המפגש האנושי שמאפיין אותה.
על לילה חפר
לילה חפר — עובדת סוציאלית ומחברת סיפורי עוצמה לילדים. אוהבת את המילה על כל צורותיה ואת החמוץ-מתוק של החוויה האנושית.
השיקשוק
השיקשוק הוא שוק יד שנייה סביבתי וקהילתי, המתקיים מדי יום שישי ראשון בחודש בוואדי — "פאר הרוח הקהילתית, מדורת השבט" של המושבה.
בטור שהקדישה לו, הקדישה חפר את הדברים לזכר זיו הדס ז"ל, עורך העיתון "קורא במושבה" והוגה רעיון השיקשוק — יזם חברתי, בן קיבוץ עם חזון, שנפטר בפתאומיות בהיותו בן 29 בלבד. חזונו: אירוע התנדבותי ונגיש לכל, "סוג של קיבוץ עירוני". הקבוצה הגיעה לשיתוף פעולה עם ראש המועצה דאז חיים געש, וכך נולד השיקשוק (במופע הראשון השתתף אף מאיר אריאל האגדי).
את השם "שיקשוק" הגתה יעלה זלאיט, יוצרת קולנוע ואמנות פלסטית ואוצרת בקהילה. בראיון סיפרה על האמנה שנכתבה כדי לשמור על השיקשוק לא-מסחרי ורב-גילאי, ועל פלאות יצירה שקרו בו לאורך השנים — בהם "פסטיבל הגרב הבודד" ו"משרד שידוכים" שיצאו ממנו כמה זוגות, ובמת מוסיקה שעליה הופיעו אמנים רבים. לאחר שהוסרו הגדרות בוואדי, התעורר השיקשוק מחדש "בלי שום מאמץ או מאבק", באותה רוח בדיוק. בנה הבכור של זלאיט אף פתח דום קרקס בחצרו בכרכור — דוגמה לכך ש"אנחנו יכולים לראות את הדור הבא מפריח את מה שזרענו".
אילנה פלדה — על יזמות חברתית
אילנה פלדה (אילנה הרשנברג פלדה), פעילה חברתית, אומנית, מעצבת ויזמית, רואיינה בטור שהוקדש ליזמים וליזמיות של פרדס חנה-כרכור. את המניע ליזמות ניסחה בפשטות: "מה שחסר לי אני עושה". היא נולדה בפולין, עלתה לארץ בגיל שמונה, ולמדה בבצלאל תקשורת חזותית.
בין היוזמות שהייתה מעורבת בהן: השיקשוק, בית פתוח לאמנים, "מן הון להון" (אירוע אמנות יהודים-ערבים), "מקום שמור", ו"מקצה לקצה" (אוצרות אמנות על ארונות בזק). הפרויקט החביב עליה היה שילוט הרחובות — שנבע מצורך; היא עשתה את הסקיצות בהתנדבות, ונאבקה (בהצלחה) על כך שהשלטים יהיו לבן על כחול. עצתה ליזם המתחיל: "Just Do It — החלום הוא חצי הדרך, והחצי השני הוא למצוא שותפים".
תוגת כרכור — טור מאת אייל כגן
"תוגת כרכור" הוא טור מאת אייל כגן שפורסם במושבה חופשית ב-30 בינואר 2010. הטור נכתב על רקע סגירתם של שני עסקים מקומיים אהובים בכרכור בתוך שבוע: "קפה המושב" של אוסנת — לאחר שלוש וחצי שנות מאבק מול הרשויות — ו"חומוס ג'אנגלי" של גדעון ולירון, שהודיע על סגירתו בערב ט"ו בשבט.
כגן, מבקר החומוס של ג'אנגלי וחובב המקומיות, פורש שרשרת של עסקים שהחליפו זה את זה ("האיטליז הישן → הכדורים של גילי → קפה המושב"), וקושר את הסגירות לתהליך רחב של "כפר שהופך לפרבר" — הפרדסים נסוגים מפני "הכסף של הקידמה", והעסקים הקטנים נדחקים בפני "השיטוח התאגידי". טענתו המרכזית: קנייה אצל בעל עסק קטן היא "רשת הביטחון של העסקים הקטנים", ערבות הדדית — "בעל עסק קונה אצל בעל עסק. לא ברשתות". הוא חתם: "ביכיתי את אובדן התמימות... תוגת כרכור המתחדשת."
לטור התלווה שרשור תגובות ער. בלטה בו תגובה ארוכה ומפורטת של בעלי "ג'אנגלי" (דניאל, נעם, לירון וגדעון), שהסבירו כי סגרו מתוך עיקרון ולא מתוך כורח כלכלי — סירוב "להיכנע לתכתיבי בעלי ממון". הם תיארו את המקום ככור היתוך קטן שנועד להפגיש בין אנשים, וציטטו שלט שהיה תלוי בחומוסייה (משפט המיוחס לקרישנמורטי): "היכולת להסתגל לחברה חולה באופן מוחלט אינה מדד לבריאות". תגובות רבות נוספות קראו לחידוש השיקשוק שהיה רדום באותה עת.
לקריאת הטור המלא ושרשור התגובות: "תוגת כרכור" באתר מושבה חופשית.
למה כרכור לא תהיה אף פעם ניו יורק — טור מאת דניאל יהל
"למה כרכור לא תהיה אף פעם ניו יורק" הוא טור מאת דניאל יהל שפורסם במושבה חופשית בינואר 2007, כחלק מטור אמנות פרובוקטיבי וסאטירי שכתב באתר. הטור עוסק בפריפריאליות וברצון להיות מפורסם, ובהבדל שבין יצירה במרכז ליצירה בשוליים. לטענתו, דווקא בפריפריה יש "מרחב" להתבגרות אמנותית הרחק מעין הזרקורים — "אפשר לפשל, אפשר להיות ממש גרועים" — בעוד שבמרכז התחרות גדולה, הסבלנות קצרה והפיתויים רבים.
בנימה אירונית הציע יהל חזון דמיוני של KMOCA — מוזיאון לאמנות עכשווית בכרכור — שיוקם בנדל"ן זול וענק ויכלול חללי תצוגה וגן פסלים, לצד רעיונות מופרכים בעליל. הוא אף תקף את השם "לילות ניסן" כ"לא סקסי", ולעג לשיח ה"פיתוח". הטור מדגים את הקול הביקורתי, ההומוריסטי והבועט שאפיין חלק מתכני האתר.
לקריאת הטור המלא: "למה כרכור לא תהיה אף פעם ניו יורק" באתר מושבה חופשית.
אירועים ופסטיבלים שתועדו ופורסמו באתר
דרך הנדיב
ערך מורחב: פסטיבל דרך הנדיב
פסטיבל קהילתי שנשען על השאלה: האם קהילה יכולה ליצור פסטיבל שלם ללא מפיק, ללא אוצר ובלי כסף בשום צורה? הקריאה יצאה מקבוצה שכינתה את עצמה "אחוות הטבעת", שקבעה חלון זמן (22–24 בנובמבר 2018) ופנתה לקהילה להעלות לאתר חלומות שתרצה לחלוק עם אחרים. נרשמו 127 אירועים — סוף שבוע שלם של מוסיקה, תיאטרון, פרפורמנס, סיור לילה בבית הקברות הישן לאור עששיות ואפילו חתונה קהילתית.
מודל העבודה התבסס על אחריות משותפת והובלה משותפת של חברי הקהילה, ועל המושגים "הצעת-ביצעת" ו"האחריות האישית". העיקרון ההרפתקני ביותר: "כסף לא מחליף ידיים" — כל מה שיקרה יוכל לקרות רק אם מישהו יבחר לתת אותו. הפסטיבל התקיים בבתים פרטיים ובמבנים ציבוריים, בתמיכת המועצה.
ט"ו בכיף
ערך מורחב: ט"ו בכיף
אירועי ט"ו בשבט, או בשמם "ט"ו בכיף", התקיימו ב-2007 בשנה הרביעית ברציפות, בהמשך למסורת שבנתה "מעגלים". האירוע התחלק לשניים: נטיעות ותחזוקת שטחים בשעות הבוקר בארבעה מוקדים (חורשת האלון, חורשת יד לבנים, חורשת הגנים וחורשת מרחבים), בהשתתפות תושבים, תלמידי בתי הספר ותלמידי בית הספר החקלאי; והפנינג ברחבת המועצה הכולל להקות מחול ושירה, אמני רחוב, ביתני בתי הספר בנושא "חולמים בירוק", וביתני מזון של תנועות הנוער. נכתב כי במעגלים צופים שיגיעו לפחות 5,000 תושבים. (דני דנוש, "מעגלים".)
דרך האמן / לילות ניסן
ערך מורחב: דרך האמן
"דרך האמן" היא יוזמה משותפת של אמני פרדס חנה-כרכור, המועצה המקומית, המתנ"ס וארגון מעגלים, שיצאה מתוך "הבית הפתוח". החזון: למצב ולמתג את פרדס חנה-כרכור כמושבת יוצרים ואומנים — יעד תיירותי איכותי וייחודי, תוך יצירת קונצנזוס רחב של כלל הקהילות ביישוב.
האירוע (שתחילה נשא את השם "לילות ניסן" ולבסוף נקרא "דרך האמן" בניסן) התקיים בחג הפסח 2007 (21–24 במרץ). מעל 120 אמנים הציגו בכ-50 בתי אמן ואתרים ברחבי המושבה — יצירות אמנות, עיצוב, אמנות שימושית, חפצי נוי וטקסטיל — ולראשונה השתתפו גם יוצרים מתחומי המוסיקה, הבמה והספרות.
לפתיחת בית/סטודיו במסלול "דרך האמן" נקבעו קריטריונים (בהם: אמנות/עיצוב כעיסוק מרכזי 3 שנים לפחות, מרחב תצוגה ייצוגי ונגיש, ורצון לארח מבקרים לאורך כל השנה). דמי ההשתתפות נעו סביב 500 ₪ (אמן "דרך", כולל הופעה באינדקס באתר מושבה חופשית) ו-400 ₪ (אמן במתחם). מארגנות האירוע היו אילנה הרשנברג פלדה ויעל אורן זלאיט.
תשעה ימים של אהבת חינם
ערך מורחב: תשעה ימים של אהבת חינם
יוזמה לתקופת "בין המיצרים": בתשעת הימים שעד ט' באב, מפגש קהילתי יומי בוואדי (פינת רחוב החרובים) שבו כל אחד תורם מהידע שלו — הפעלות לילדים, הרצאות, ג'אגלינג, טאי צ'י, יוגה, סיפור, שירה וריקוד — "כנגד שנאת חינם שהחריבה את בית המקדש". היוזמה תועדה ב-2012 (וכן הוזכרה הודעה משנת 2010).
חי באהבה — הלילה הלבן
ערך מורחב: ח"י באהבה
"ח"י באהבה", לילה לבן בפרדס חנה-כרכור, נולד ב-2010 במושבה חופשית, בתקופה הטרום-פייסבוקית. האירוע הראשון היה כמעט מחתרתי (השתתפו בו כ-300 איש), מתוך תפיסה שכאשר העסקים הקטנים מתארגנים יחד הם הופכים לכוח, ומתוך רצון לקרב את העסקים לקהילה ולהפך ("היום קוראים לזה כלכלה מקומית מקיימת"). שותפי הלילה הלבן הראשון היו רונית בר אילן, אילנה פלדה ואורי מוסנזון; המועצה לא הייתה שותפה בתחילה.
לפי סקירה של אייל כגן מ-2015, לקח זמן לשכנע את המועצה בחשיבות האירוע ובחשיבות העסקים הקטנים. עם השנים גדל האירוע — בקיץ אחד יצאו לרחובות כ-8,000 איש (באמצע מבצע "צוק איתן") — ולבסוף, לאחר שהמשטרה התערבה, לקחה המועצה על עצמה את עלויות האבטחה (כ-40,000 ₪; לשם השוואה, יום העצמאות תוקצב בכ-650 אלף ₪). כגן תיאר את האירוע כ"מתנה אמיתית ליישוב" — יצירה מקומית שחיברה בין אנשים וסיפקה פרנסה ומעגלי עבודה.
טוב ברחוב
ערך מורחב: טוב ברחוב
"טוב ברחוב" הוא פסטיבל מקומי לסגירת הקיץ (24–25 באוגוסט), בהפקתו ובניהולו האמנותי של אייל כגן. בניגוד לרוב הפסטיבלים שצריכים לחפש אמנים מבחוץ, בפרדס חנה-כרכור "המצב הפוך" — יש ביישוב שפע יצירתי הדומה למעיין מפכה. בפסטיבל חברו משרד התרבות (שתמך תקציבית ביצירה מקומית) והמועצה המקומית. הקונספט: החזרת המפגש האנושי לרחוב, בעולם רווי מסכים ומרכזי קניות. תוכנן שהפסטיבל ינדוד מדי שנה לרחוב אחר ביישוב.
- רביעי 24.8, פרדס חנה (מתחם המתנ"ס) — "בובו ולוסינדה" (תאטרון התיבה), מחול אש (רונה בראון), להקת "מג'יקל מיסטרי" (מופע משפחתי וערב הצדעה לביטלס).
- חמישי 25.8, כרכור (רחוב המייסדים) — במה מרכזית עם האחים אריאל, חיים לרוז וחאפלה טורקית-צוענית, איקי לוי והראסטה היברו מאן, The Goldman Brothers ועוד (מנחה: ערן בן זאב); במת אחוזה (פלמנקו, קרוסלה ועוד); מסיבת רחוב עם תקליטנים; והשתתפות עסקי המייסדים המקומיים.
פרכוריאדע
ערך מורחב: פרכוריאדע
ה"פרכוריאדע" הייתה העדלאידע (מצעד פורים) הראשונה בתולדות פרדס חנה-כרכור, שיצאה לדרך בשושן פורים, 6 במרץ 2015, בסימן מיחזור — מצעד פורימי ענק וצבעוני עם משאיות, מיצגי ענק, מוזיקה חיה, רקדניות ותחפושות. במקביל התקיים אירוע "פסטיחנה" בשיתוף תיאטרון הידית וקרקס שבזי — הפנינג קהילתי מוקפד אך פרוע, שנועד לתת ביטוי ללהקות רוק מהאזור ולעודד יצירה מקורית. (ניהול אמנותי: אוריה קדם ושרון עזריה.)
הפסטיחנה הראשון
ערך מורחב: פסטיחנה
ה"פסטיחנה" הראשון התקיים ב-21 במאי 2010 ותואר בטור מאת רונית בר אילן. האירוע, ששווק כ"פסטיבל להקות צעירות", הפך לחגיגה מוזיקלית, קרקסית, תיאטרלית ואנושית. לדברי בר אילן, יובל רוט "לקח את הספירלה החודשית של השיקשוק, צופף לה את הרזולוציה והתמיר אותה לאירוע שנתי". כוכבי הערב היו להקת ADD (ילדים בני 13), לצד להקת השובבים (שהגיעה מצאלים) והפנאן ביט שחתמה את הערב; ערן בן זאב הנחה את הערב וכינה אותו "הפרעת קצב וריקוד". בר אילן ציינה את ההקשר ההיסטורי: בשיקשוק הראשון היו 150 איש, עם מאיר אריאל ששר מתחת לעץ.
ראו גם
- שיקשוק
- אילנה פלדה
- אומנים במושבה
- גן יד לשילוב
- היסטוריה של פרדס חנה-כרכור
- אתרים באינטרנט
- מה הדיבור בפרדס חנה-כרכור?, הפודקאסט המקומי, שבפרק 14 שלו התארחה מקימת הפורטל רונית בר אילן
