ח'רבת צ'רקס

מתוך פרדס חנה - כרכור
קפיצה אל:ניווט, חיפוש
הבאר שחפרו הצ'רקסים בכפר (צילום: גילי חסקין)

ח'רבת צ'רקס (גם ע'אבת צ'רקס, ובפי הערבים ח'רבת א-סרכס; בצ'רקסית מאז, "יער") היה כפר צ'רקסי, ואחריו כפר ערבי, בפינה הדרומית-מערבית של פרדס חנה-כרכור, ליד צומת אלון ומפעל גרנות. הכפר קם בסביבות 1880 ונעזב בידי הצ'רקסים עד 1900; ערבים שהתיישבו במקומו חיו בו עד שגורשו באפריל 1948 והכפר נהרס. בית הקברות של הכפר, שבין אלוני התבור, הוא היום שמורת אלון.[1]

השם והמקום

לפי גילי חסקין, שמו המקורי של הכפר בצ'רקסית היה מאז, כלומר "יער". "ע'אבה" בערבית היא חורשה, והשם ע'אבת צ'רקס מציין את חורשת האלונים שיוחסה לכפר. מקום הכפר עצמו כחצי קילומטר מדרום-מערב לשמורה, ליד מפעל גרנות, ושם עומד שלט שמנציח את שמו. בשטח נותרה גם הבאר שחפרו הצ'רקסים, בעומק 12 מטר, שבה השתמשו לימים אנשי קיבוץ גן שמואל כשעבדו בשדות הסמוכים.[1]

הצ'רקסים

הצ'רקסים (בשמם העצמי אדיגים) הם עם מצפון הקווקז. אחרי שהשלימה רוסיה את כיבוש הקווקז ב-1864 גלו מארצם, לפי חסקין, יותר ממיליון וחצי נפש, והאימפריה העות'מאנית יישבה את הפליטים באזורי ספר שבשליטתה, רבים מהם בבלקן. אחרי שגורשו גם משם, נשלחו חלקם למזרח התיכון, ובהם לשלושה כפרים בארץ ישראל: כפר כמא, ריחאניה וח'רבת צ'רקס.[1]

הכפר בשרון קם בתקופת השולטן עבד אל-חמיד השני, בסביבות 1880, בידי צ'רקסים שהשלטונות העבירו לכאן מבולגריה, באזור שלא היה מיושב כלל. (ברשימה אחרת חסקין נוקב בשנת 1878.) הוא היה האחרון שבכפרי הצ'רקסים בארץ, אבל לפי חסקין הגדול שבהם. לורנס אוליפנט כתב ב-1884 על "שניים או שלושה יישובים צ'רקסיים במישור השרון".[1][2]

חיי הכפר היו קשים: יש עדויות על סכסוכים פנימיים ועל מגפות, ובסוף הכריעה המלריה את התושבים. עד 1900 לא נשארו במקום צ'רקסים. רוב העוזבים עברו לכפרים הצ'רקסיים בעבר הירדן, מיעוטם לכפר כמא ולריחאניה, וכמה מהם הצטרפו לכפר הבוסני בקיסריה, שם חיו עד 1948.[1]

בית הקברות והיער

שרידי יער האלונים בע'אבת צ'רקס (צילום: גילי חסקין)

רבים מבני הכפר נקברו בבית קברות בין אלוני התבור. לפי חסקין, בזכות בית הקברות לא חוסל כאן יער הפארק, שריד של יער השרון, בשלהי התקופה העות'מאנית. השטח הוא היום שמורת אלון.[1] כבר הסקר הבוטני של המושבה מנה את בית הקברות בח'רבת צ'רקס בין המקומות שבהם שרדו אלונים בזכות קדושתם (ראו צומח).

ח'רבת א-סרכס: הכפר הערבי

אחרי הצ'רקסים התיישבו במקום ערבים, שקראו לו ח'רבת א-סרכס. ב-1911 פרץ סכסוך אדמות בין הכפר לבין המושבה חדרה, והוא נפתר כשהוסדר הגבול בין שני היישובים. חסקין מעיר שההתנגשויות, שבספרות המתיישבים מתוארות כאילו היו עם צ'רקסים, היו למעשה עם ערבים, ובכל זאת המשפטים שהתנהלו נגדם כונו "המשפטים הצ'רקסיים".[1]

במפקד 1931 נמנו בכפר 383 תושבים ב-80 בתים. ההיסטוריון וליד אל-ח'אלדי כותב שהיו ביניהם 17 יהודים; חסקין מביא על כך את הסתייגותו של יואב גלבר, שבמפקד נובמבר 1931 היו לא מעט זיופים, משני הצדדים.[1]

ב-11 בנובמבר 1929 הותקפו סמוך לח'ירבת צ'רקס, "באזור תחנת הרכבת חדרה", פניה בדש וישעיהו לויט מכרכור, בדרכם חזרה מחדרה, ופניה נרצחה. (הזיהוי של המקום הזה עם הכפר שליד צומת אלון אינו מפורש במקורות.)

1948

לפי חסקין, תושבי ח'רבת א-סרכס קיימו יחסים טובים עם היישובים היהודיים בסביבה, ובמיוחד עם גן שמואל, ולא השתתפו בלחימה שפרצה בסוף 1947. בכפר חיו אז כ-620 איש. בינואר 1948 מנעו התושבים מלוחמים ערבים מבחוץ להתמקם בכפר, וסירבו לדרישות הוועד הערבי העליון לפנות ממנו את הנשים והילדים. מפקדי ה"הגנה" לא רצו להשאיר כפרים ערביים בשטח שבין תל אביב לחדרה, וב-15 באפריל 1948 יצא צו גירוש לכפר. כעבור ימים אחדים דווח שהנשים והילדים הועברו לבאקה אל-ע'רביה ולג'ת. לפי ההיסטוריון בני מוריס, בסוף אפריל או בתחילת מאי הרסה ה"הגנה" את הכפר, יחד עם כפרים נוספים באזור.[1]

המושב תלמי אלעזר הוקם ב-1952 סמוך מאוד לכפר ההרוס, וככל הנראה על אדמותיו.[1] בתחום המושבה, על גבולו, נמצאת חורשת תלמי אלעזר.

מקורות

חסקין נשען בין השאר על ספרו של בני מוריס על לידת בעיית הפליטים, על "All That Remains" של וליד אל-ח'אלדי ועל הערות של יואב גלבר, ומודה לגדעון ביגר על הערותיו.

ראו גם

הערות שוליים

  1. ↑ 1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 1.5 1.6 1.7 1.8 1.9 גילי חסקין, "ע'אבת צ'רקס: יער אלונים וסיפורי צ'רקסים בפאתי פרדס חנה", אתר גילי חסקין, 2020. החומר מובא באישור המחבר.
  2. ↑ גילי חסקין, "סיור בפרדס חנה וסביבתה", אתר גילי חסקין, 2020. החומר מובא באישור המחבר.

קישורים חיצוניים