מעברת כרכור

מעברת כרכור הייתה מחנה עולים זמני שהוקם בכרכור בשנות החמישים, בימי העלייה ההמונית. היא נפרדה ממחנה העולים בפרדס חנה, המחנה הגדול שבין פרדס חנה לבנימינה. רוב תושביה הגיעו מתימן, מפרס, מכורדיסטן ומעיראק, ורבים מהם השתקעו לבסוף במושבה עצמה.[1]
ההקמה
במרץ 1950 החליטה הסוכנות היהודית לפרק את מחנות העולים הגדולים ולהקים במקומם מעברות קטנות, צמודות ליישובים קיימים, כדי שהעולים ימצאו עבודה בסביבתם. מחלקת הקליטה הודיעה למועצת כרכור שתוקם בה מעברת אוהלים ל-250 משפחות. רוב אדמות כרכור היו בבעלות פרטית, ואת השטח נתן אחד האיכרים, מתתיהו ראובן פרב, בתנאי שיוחזר אליו נקי ומוכן לעיבוד כשהמשפחות יעזבו. ראש המועצה, י' מנחם, התנגד למיקום וניסה לערער, ללא הצלחה.[1]
המעברה עמדה בין הפרדסים, הרחק משאר הבתים. תחילה היו בה רק אוהלים, ושני צריפים למשרד ולקופת חולים. היא התרחבה מעבר לשטח שהוקצה לה, ובעקבות זה הגיעו אזהרות משפטיות.[1]
החיים במעברה
התושבים הראשונים היו עולים מתימן, מפרס וממזרח אירופה, ואחריהם באו משפחות מעיראק, מתוניסיה, מכורדיסטן ומטורקיה. משפחות גרו באוהל שנים, אחת מהן שבע שנים. אחרי כשנתיים עברו חלק מהן לבדונים ולצריפים, שתי משפחות בכל מבנה, ורבות העדיפו להישאר באוהל. לא היה חשמל. אוכל היה מעט, בשר הגיע פעם בשבוע, וליד הצריפים גידלו ירקות, בעיקר פול. אחרי רדת החשכה נאלצו התושבים להישאר בפנים, מטעמי ביטחון.[1]
רוב הגברים הועסקו בעבודות דחק ובייעור, ונטעו בין השאר את יער עירון ואת היערות באזור ואדי ערה. העבודה הייתה לא סדירה, לפעמים שבוע אחד בחודש. מפנה גדול היה ב-1955: אברהם שץ, מזכיר מועצת הפועלים, הגיע להסכם עם מפעל הדיקט תע"ל, שיקלוט 25% מתושבי המעברה, ורבים מהם עבדו בו שנים ארוכות.[1] (על המפעל ראו תעשייה ואזורי תעסוקה בפרדס חנה-כרכור.)
במעברה היו כיתות לימוד, גן ילדים בצריף עץ ומעון. בשלב מאוחר יותר שולבו הילדים בבית הספר של המושבה, ומשפחות ותיקות רבות הוציאו את ילדיהן ממנו בעקבות ההחלטה. ילדי המעברה הצטרפו לתנועות הנוער, להנוער העובד ולהשומר הצעיר. לקהילות הפרסית, הכורדית והתימנית היו בתי כנסת משלהן.[1]
בין המעברה למושבה
לפי העבודה, המועצה קיוותה בתחילה שהתנאים הקשים יגרמו לתושבים לעזוב, ותושבי המושבה שמרו מרחק. מי שגישרה בין שני הצדדים הייתה פנינה וולך, מתנדבת שארגנה את תושבי המעברה. ב-1952 צעדו התושבים בתהלוכת לפידים לישיבת המועצה, ישבו על הרצפה וסירבו לעבור לשומרון. ראש המועצה השיב שאין לו קרקע פנויה והפנה אותם לסוכנות ולקק"ל.[1]
באוגוסט 1953 ביקשה קק"ל מהמועצה למצוא שטח לשיכון תושבי המעברה. חברי המועצה שכנעו בעלי קרקעות למכור לקק"ל, ופיק"א העמידה כ-42 דונם לכ-34 משפחות. הוקצו מגרשים לאורך הדרך מכרכור לפרדס חנה, ניתנו הקלות במשכנתאות, ועובדים קבועים יכלו לקנות דירות בשיכון העממי, שנועד במקור למשפחות המושבה (ראו עממי, תל שלום נווה אפריים). לדברי פנינה וולך, התושבים פוזרו בכוונה בכמה חלקים של המושבה, כדי שלא ייווצר גטו.[1]
זיכרון
בבית העלמין הישן בכרכור קבורים עולי תימן ממעברת כרכור וממעברת עין שמר. שם קבור גם סולימאן ימיני, שנרצח ב-14 בדצמבר 1950 בידי מסתננים בדרכו לעבודה במעברה.